עיצוב ותכנון סביבת המשחק של הילד

הילד יכול ללמוד על גופו הוא ביחס לסביבתו, לקנות ערכים חברתיים והתייחסות לזולת, או ללמוד מושגים אקדמיים בסיסיים כמו שפה, מספרים, אותיות, צורות וצבעים. סביבה שהיא מתוכננת  היטב ומושכת , תחזיק את הילד לזמן רב יותר והוא ימשיך לגלות בה סקרנות והתעניינות , היא תהיה בטיחותית מבחינת השימוש בה ותספק את צרכיו ההתפתחותיים. סביבה עשירה ומתוכננת היטב תיתן לילד הזדמנויות אין סוף ללמידה ולחשיבה יוצרת. עיצוב ותכנון סביבת משחק חינוכית-לימודית עבור ילדים צעירים היא משימה קשה, מיכון וילדים קולטים ולומדים מהר מאד מהסביבה ומסתגלים אליה (Ellis, 1973, Bruya, 1988), על כן השינויים הרבים שנדרשים מאתנו לעשות בתכנון ועיצוב הסביבה של הילד חייבים לשקף זאת.

בעיצוב ותכנון סביבת המשחק של הילד המשפיעים על התנהגותו, אנו יכולים להבחין בארבעה מרכיבים חשובים.  מרכיבים אלה משפיעים על יכולת ויעילות הקליטה של הגירויים מהסביבה ותורמים לתהליכי ההתפתחות והלמידה.

מרכיבים אלה כוללים את:

א. הילד  ב. המורה / הורה   ג. תכנית הלימודים  ד. הסביבה הפיזית שבה הילד משחק ולומד (איור 1).

איור 1, המרכיבים המשפיעים על  ההתנהגות והלמידה של הילד.

מאמר זה מתמקד בהשפעת עיצוב הסביבה הפיזית של הילד על התנהגותו. פיאג'ה (1962), רואה בהתפתחות הקוגניטיבית כמערכת של יחסי גומלין מורכבת בין הילד וסביבתו. בשלביה השונים יש לסביבה הפיזית על כל גווניה, מרכיבה ואפיוניה משמעות שונה. לכן יש צורך לתכנן סביבה המשתנה באופן דינאמי ובהתאמתה לשלבי ההתפתחות הדינאמיים של הילד. סביבה עשירה, דינאמית ומותאמת תאפשר לילד הזדמנויות ללמידה, לגדילה, לצמיחה ולפיתוח כישוריו באופן אופטימאלי.       
על מנת להבין את המושגים והעקרונות המנחים אותנו בעיצוב הסביבה, אנו נדגים איך ובאלו תנאים    אפשר לעצב סביבה, כשמגרש המשחקים ישמש כדוגמא. כשמתכננים ומעצבים סביבת משחק חינוכית, אנו צריכים להתחשב במספר דברים:

1. התפתחות הילד וצרכיו החברתיים, הפסיכולוגיים, הקוגניטיביים והמוטוריים.
2. לאיזה/איזו מטרה תשמש הסביבה (פינה לחשבון, לתיאטרון בובות, לתנועה העדינה, לפעילות גופנית, לחי וטבע, לאוריינות וכדו').
3. מה הוא גיל הילד או המשחק בסביבה זאת.
4. איך נוכל להבטיח סביבת משחק בטיחותית.
5. מה הם הערכים האסתטיים והיצירתיים שאנו רוצים לפתח אצל הילד כתוצאה ממעורבותו במשחק.
6. איך סביבה כזאת תשתלב עם הסביבה הגדולה יותר.
7. מה הן התיאוריות, הגישות והידע המנחים ומצדיקים את סוג העיצוב של הסביבה.

העוסקים בעיצוב הסביבה החינוכית או סביבת המשחק עם ילדים בגיל הרך צריכים להיות מודעים לתיאוריות, לגישות ולידע מתחומים שונים בנושא המשחק (Aharoni, 1987 Bruya, 1988). תיאוריות, גישות וידע אלה  עונים לשאלה מדוע הילד משחק? מדוע הוא נמשך לסביבה זו או אחרת? מה הם שלבי ההתפתחות של המשחק? ומה מאפיין שלבים אלה וגיל זה או אחר? אם נוכל לענות לשאלות אלה, או אם אנו מודעים לסיבות שהילד משחק או נמשך לסביבה מסוימת, תהיה לנו או למעצב רגישות רבה יותר לצרכיו של הילד, ויהיה אפשר לעצב את הסביבה כך שתענה לצרכיו אלה.

תיאוריות המשחק
תיאוריות המשחק הן לא רק פילוסופיות בטבען, או המשמשות רק כמקור לרקע תיאורטי. יש צורך ואפשרות  ביישומן בעת שמעצבים סביבת משחק חינוכית לילד.

לפי החוקרים בנושא המשחק (Ellis, 1973, Levy, 1978), אנו מבחינים בין תיאוריות שונות שפילוסופים, פסיכולוגים, מחנכים, חוקרים ואלה העוסקים בנושא המשחק פיתחו. לפי אליס, אין תיאוריה אחת שתוכל בשלמותה לענות לשאלה מדוע אנשים משחקים? כך ששילובן של תיאוריות שונות יכול לתרום ליתר הבנה מדוע אנשים, או במקרה זה הילד משחק? למרות שמבחינה תיאורטית משחק הוא התנהגות שאפשר לצפות בה וצריך להיות קל להגדרה, יותר מאשר הגדרה של נושא אבסטרקטי, כמו חשיבה, עד היום עדיין אין הסכמה בין החוקרים להגדרה המתאימה ביותר למשחק (Spodek & Saracho 1988 ,Ellis 1973, Levy 1978 ). משחק יש לו משמעויות ופירושים רבים. כמו למשל ההגדרה התרבותית הרחבה שההיסטוריון וחוקר התרבות הויזינגה (1984) נותן למשחק. משחק והעיסוק בו הוא  לעיתים קרובות ביטוי  אינדיווידואלי של הפרט או האורגניזם לשינויים חיצוניים ופנימיים, מכאן הפירושים וההגדרות הרבות למשחק. אליס מחלק את התיאוריות  השונות לפי התפתחותן וענותן למחקר אמפירי לשלוש קטגוריות: 1. תיאוריות קלאסיות 2.  תיאוריות מאוחרות 3. תיאוריות חדשניות. להלן סקירה קצרה של חלק מתיאוריות המשחק  המוצגות על-ידי אליס מתוך שלוש הקטגוריות שלמעלה:

1. עודף אנרגיה – תיאוריה זאת מיוחסת למשורר שילר ולספנסר, שילר הקנה למושג פורמאליות בכתביו משנת 1855. הם מסבירים שלחיות (ולהבדיל לבני אדם) יש עודף אנרגיה לאחר שהשתמשו באנרגיה הנחוצה להם לחיי היום יום לקיומם. על כן, יש לחיה או לאדם צורך לשחרר אנרגיה עודפת זאת דרך המשחק. הרבה מורים, מורות והורים עדיין חסידים של תיאוריה זאת, על ידי אמונתם שיש לתת לילדים לצאת להפסקה למגרש המשחקים או לחצר לפרוק את האנרגיה העודפת שלהם. אלא שתיאוריה זו לא מסבירה מדוע הילדים חוזרים לעיתים לכיתה עם יותר אנרגיה אחרי הפסקת משחק שכזו.
2. המשחק הוא תרגול אינסטינקטים המכינים אותנו לחיים – התיאוריה הזאת מתוארת על-ידי קארל גרוס בספרו מ1898- The Play of Animals. לפי תיאוריה זאת, חיות וגם אנשים משתמשים במשחק כאמצעי לתרגול מיומנויות הנחוצות להם לחיים שלהם כמבוגרים. בגן הילדים אנו מיישמים תיאוריה זאת ע"י בניית פינת משחק עם דגמים הלקוחים מהבית והחברה בחיי היום יום, כמו פינת הרופא, המאפיה, המכבסה או המשטרה. פעילויות אלה הן חלק משלב התפתחותי של המשחק הדרמטי.

3. המשחק כהזדככות – משחק הוא אמצעי להוצאת ופורקן (או להזדככות, היטהרות) של כל הרגשות השליליות האצורות בנו פנימה. תיאוריה זאת מיושמת במיוחד בתרפיה של המשחק (Psychotherapy). מחנכים וגם פסיכולוגים פיתחו שיטות טיפול שונות המשלבות שיטה זאת עם ילדים צעירים הזקוקים לטיפול חינוכי או פסיכולוגי וטיפול בבעיותיהם הנפשיות או החברתיות. מקורה של תיאוריה זאת הוא עוד מזמנו של אריסטול ביון הקדומה. לפי אסכולה זו, המשחק משמש כאמצעי לשחרור רגשות עמוקים וכאלה היכולים לגרום לנזק לילד או לפרט.

4. משחק כהיבט של ההתפתחות הקוגניטיבית – תיאוריה זאת אומצה ע"י פיאג'ה (1962) שבה הוא מתאר את המשחק כגורם המשפיע על התהליכים המוטוריים, הקוגניטיביים והחברתיים אצל הילד. כתוצאה מכך פועלת התפתחות קוגניטיבית המאופיינת בשלבים שאפשר לזהותם בבירור. כתוצאה ממשחק וההמשך של אינטראקציה (פעילות גומלין) עם הסביבה, היכולת הקוגניטיבית של הילד הולכת וגדלה במורכבותה. משחק לפי כך, לפי פיאג'ה,  גם משקף למידה של הילד על סביבתו וגם אינדיקציה של רמת הידע שלו והתפתחותו הקוגניטיבית.

5. משחק הוא הצורך לנוח מעבודה (בידור, נופש) –  התיאוריה הזאת פותחה ע"י לזארוס. ערכו של המשחק לפי תיאוריה זאת הוא שהמשחק משמש כאמצעי לצבירת אנרגיה מחודשת, להתרעננות נפשית או גופנית, כך שהאדם יוכל ליישם שוב את הדברים והאחראויות החשובים בחייו לאחר שצבר אנרגיה מחודשת.

6. משחק הוא חיפוש של נקודת העוררות והגירוי האופטימלי – (Arousal Theory). תיאוריה זאת בהקשר למשחק פותחה ע"י אליס בספרו הקלאסי מ- 1973 Why People Play, או מדוע אנשים משחקים? התיאוריה מושפעת מהגישה הביהביוריסטית ומידע בתחום הנוירו -פסיכולוגי. תיאוריה זו או "מושג העירור" כפי שהוא מכונה על-ידי בר-אלי (1998), משורש בפסיכולוגיה עוד מתחילת המאה ה- 20 ונעשה בו שימוש רב בפסיכולוגיה של הספורט, אם כי לפי בר-אלי, יש מי שחולקים על מושג זה ומציעים גישות אלטרנטיביות לו. אליס טוען שמשחק הנו תוצאה של הצורך של היחיד ליצור פעילות גומלין עם הסביבה ועם עצמו. פעילות גומלין זאת מעלה את העוררות של היחיד לקראת הרמה האופטימלית (איור 2).

איור 2,  עוררות לרמה האופטימלית לפי אליס (1973).

אצל ילדים ומבוגרים כאחד, אנו יכולים להבחין בדוגמא של התנהגות זאת, כאשר הם בפעם הראשונה מגלים התעניינות בחפץ, משחק חדש או צעצוע חדש. הילד משתוקק לשחק ולגלות כל אספקט קטן של המשחק או הסביבה החדשה. לאחר שהילד סיים את החיפוש והגילויים האפשריים במשחק החדש, התעניינותו במשחק או צעצוע זה הולכת ודועכת ועד שהיא נפסקת לחלוטין. הילד על כן מחפש צעצוע או פעילות חדשה שיביאו שוב להעלאת העוררות שלו לרמה הקודמת והאופטימלית לו.

כל תיאוריות המשחק הן חשובות, כי הן מספקות לנו ידע והבנה למניעים של הילד לשחק. הן עוזרות לנו בהכרה בדרכי הילד ובמיצוי צרכיו דרך עיצוב סביבת המשחק שלו במחשבה ובזהירות רבה. תיאוריות המשחק גם מנחות את התכנון וההנחיה החינוכית שלנו להרחיב את האפשרויות של הילד למשחק בצורה אופטימאלית. מסיבה חינוכית, כמורים וכהורים אנו חייבים ללמד אחרים הבאים במגע עם הילד בשנותיו הראשונות להבין שמשחק הוא בעל ערך חשוב מאד בהתפתחותו וגדילתו של הילד. מבלי ההזדמנויות לשחק, הילד אולי לא יתפתח באופן מוטורי, חברתי, קוגניטיבי ופסיכולוגי ליכולתו המרבית. מבלי הגילוי המחודש והזרמת התעניינות מחודשת להעלאת הגירויים לרמה האופטימאלית, הפרט לא יתפתח ויפתח כישוריו במלואם. מבלי ההתעסקות של הילד במשחק, אולי לא היה לומד דברים בהצלחה רבה כל כך בתנאים אחרים. 

סוגי סביבות משחק ומגרשי משחקים
כשמדובר במגרשי משחקים לילדים או סביבות משחק חינוכיות מתוכננות, אפשר להבחין במספר סוגים שיש להם מאפיינים שונים והייחודיים להם. הבחנה בין הסביבות השונות תעזור לנו לסווג ולהבין את מורכבותם, האלמנטים השונים שבהם ותפקידיהם בתהליך המשחק ובחסרונות והיתרונות של כל סביבת משחק. הבחנה זו תאפשר לנו לבנות ולתכנן, אם לא במעשה – לפחות בדמיוננו את המגרש או סביבת המשחק האידיאלית שאליה כולנו צריכים לחתור (Frost & Klein, 1975, Aharoni,1987).

להלן תיאור של ששה סוגי סביבות משחק המשקפות את הרעיונות שהוזכרו לעיל. סביבות משחק אלה תרומתם לילד המשחק לעיתים היא מינימאלית להתפתחותו ולצרכיו, בעוד שאחרות משלבות הרבה יותר מורכבות ואלמנטים החשובים ותורמים למשחק. אם נלמד להכיר באלמנטים השונים ותרומתם לילד, נוכל לשלבם בסביבות משחק שונות בכיתה, בחצר ובשכונה:

1.   המגרש המסורתי ) Traditional Playground) – במגרש המסורתי ניתן להבחין בציוד נפוץ והידוע לנו משנים. הציוד עשוי  ברובו מצנרת פלדה החמה בקיץ והקרה בחורף. בדרך כלל הנדנדה היא גבוהה ועשויה שרשרת מתכת עם מושב עץ קשה, מושב פלסטיק וברובו מתכת, ורק לעיתים רחוקות מושב רך וגמיש. בצמידות לנדנדה מקובע לעיתים סולם העשוי צנרת ברזל גם הוא, פלטפורמה בסופו וירידה למגלשת מתכת שגם היא חמה למגע בקיץ וקרה בחורף. לצד המגרש לעיתים מצויה קרוסלה, שגם היא עשויה מתכת וכמו כן מתקן "עלה ורד" העשוי עץ ומתכת. משטחו של המגרש בדרך כלל מכוסה אספלט, בטון, או סתם אדמה דחוסה וקשה בשל השימוש החוזר בה.
המגרש המסורתי בדרך כלל מצריך מעט מאד תחזוקה ועומד היטיב בפני השחתה. אבל המגרש גם מועד או נוטה לגרום לפגיעות ופציעות וירוד מאוד מבחינה בטיחותית לילד. יותר מכל, מגרש זה מעודד ברוב הזמן רק פעילות גופנית ואספקטים מוטוריים. באופן התפתחותי אספקטים חברתיים, פסיכולוגים וקוגניטיביים נעדרים מסוג זה של מגרש משחקים. מסיבה זאת מגרש זה נזנח על ידי הילדים כבר לאחר שימושים ראשוניים. לאחר זמן קצר הופך מגרש זה להיות נדוש ובעל חוסר עניין ומשיכה, לפי גישתו של אליס, הילד לא יכול  להגיע לעוררות אופטימאלית במגרש זה ועל כן הוא זונח אותו, או עושה בו שימושים מסוכנים שלהם לא נועד מגרש זה מכלתחילה. לצערנו מגרש זה הוא השכיח ביותר בארץ.

2.    מגרש ההרפתקאות – (Adventure Playground)   או חצר הגרוטאות) – מגרש זה מקורו באנגליה, היכן שפותח והשימוש בו עודד על-ידי מחנכים. הם ראו בו חשיבות רבה ביצירת הזדמנויות להתפתחותו האישית והחברתית של הילד. מגרש זה מאופיין בערמות של גרוטאות, קרשי עץ, לוחות עץ, ברזל, צמיגים ואחרים הנערמים בחצר על-ידי המבוגרים. פטיש, מסמרים, מים, חול ו"אש" גם הם ניתנים לילדים. המבוגרים עומדים מן הצד ומפקחים על הילדים כל העת. הילדים מעסיקים את עצמם בבניית המתקנים שהם רוצים, כמו נדנדה, חדרון קטן, מגלשה, סולם וכו'. החשוב ביותר הוא שמבחינה התפתחותית, סביבת משחק זו מאד מושכת את הילדים וכולם עסוקים בתכנון, בניה ויצירה כחפצם. אחת מהבעיות העיקריות של מגרש זה,  היא האסטטיקה. מגרש זה לא נראה יפה בעיני המבוגרים. במגרש זה האתגר, המורכבות, והרמה של העוררות הם במידה אופטימלית ועונים לתיאורית המשחק של אליס. בארץ נעשו מספר ניסיונות לאמץ רעיונות של סביבת משחק זו (האס, 1984).

3.   מגרש המעצב Designer Playground) ) – מגרשי משחקים או סביבות משחק אלה אנו 
רואים במקומות רבים בשנים האחרונות. הם מאד ייחודיים ולא דומים אחד לשני. הם תוכננו וניבנו בדרך כלל על-ידי אדם יחיד כמו ארכיטקט, אדריכל גנים או אמן שתכנן אותם מהתחלה ועד הסוף, ללא התחשבות או התייעצות עם גורמים אחרים  (מחנכים, פסיכולוגים) ברוב המקרים. הם בדרך כלל בנויים מתשלובת של עץ, פלסטיק, ברזל ואבן. הם מוצבים בערים גדולות ובמקומות כאלה שהרשות המוסמכת יכולה להרשות לעצמה לבנותם, מכיוון שהם בדרך כלל יקרים מאד בהשוואה למגרשים אחרים, מכיוון והם הוזמנו ותוכננו במיוחד למטרה זאת או סביבה זאת או אחרת. תלוי במתכנן, הרקע שלו וכישרונותיו, מגרשים אלה בדרך כלל עונים לצרכים האסתטיים של המבוגרים. ילדים, מחנכים וכאלה הבאים במגע יום יומי בחינוך ילדים בדרך כלל לא התייעצו עמם בבניית מגרש משחקים זה. כיום יש מדינות שיש להן יותר תודעה לבעיה זאת ומנסים לתקן את הנ"ל.

4.   מגרש המשחקים בחצר הבית (Back Yard Playground)  – מגרש זה הינו הנפוץ ביותר 
והמצוי בחצרות של בתים פרטיים. הוא בדרך כלל בנוי בפשטות ובזול, עשוי מצנרת עגולה וצבועה, או מעץ קשיח. בדרך כלל מצויה בו נדנדה, סולם ומגלשה. כמובן שמגרש וסביבת משחק זו מוגבלת מאד במה שיכולים להוסיף לילד מבחינה התפתחותית. רוב השימוש בסביבה זאת מעודד את הפעילות הגופנית ושחרור אנרגיה עודפת. הבעיה החמורה ביותר עם מגרש זה שהוא לוקה מבחינה בטיחותית. לעיתים הורים לא מקפידים על הוראות היצרן בכל הקשור לבטיחות והתקנת המתקן וקיבועו היציב באדמה. המתקן בדרך כלל לא יציב ולא מחזיק מעמד זמן רב. הוא גם מוגבל לקבוצות גיל של ילדים הגדלים מהר מבחינה פיזית והמגרש לא עונה יותר לצורכיהם ההתפתחותיים, כך שהוא הופך להיות ללא שימוש ולמפגע בטיחותי בחצר.

5.    מגרש המשחקים הייחודי (Special Playground ) – מגרש זה נבנה למטרה מיוחדת  בדומה למגרשי שעשועים, לונה פארק, מגרש המיועד להחלקה, "בית חלומותיי" , או פינת פעילות כמו ליטוף חיות. כמו כן יתכן  שילוב של מספר אלמנטים מלמעלה במגרש ייחודי אחד. הפעילות בהשוואה ליתר המגרשים או סביבות המשחק נעשית בדרך כלל בתשלום וסוג ההתנסות מוגבלת למיומנות מסוימת. הילדים בדרך כלל מובאים לסביבות אלה של המשחק על-ידי הוריהם או מבוגרים המלווים אותם.

6.    מגרש המשחקים היצירתי Creative Play Environment) )  –  מגרש זה יש בו יותר מאשר רק פעילות אחת או כמה מצומצמות. במגרש זה בדרך כלל יש עידוד לפעילות מוטורית (נדנדה, טיפוס, גלישה, שביל לתלת אופן וכדו'). בדרך כלל יש במגרש כזה גם פינת טבע, מים וחול זה ליד זה, מקום לציור ויצירה, במה לתיאטרון, כוכים להתבודדות, למשחק שקט או לפעילות חברתית. מגרש המשחקים היצירתי בדרך כלל יש בו גם חפצים שונים המושמים במגרש, כמו מריצה קטנה, צעצועים, דליים וכלים אחרים, בובות וכדו'. המגרש משתמש בהרבה מהאלמנטים החיוביים של מגרש ההרפתקאות. דבר זה הופך את מגרש המשחקים לידידותי ולמורכב יותר, מגרה ומושך ועונה לרוב הצרכים ההתפתחותיים של הילד. מגרש זה הוא למעשה המגרש האידיאלי לילד המתפתח. כמובן שאנו לא תמיד יכולים לבנות מגרש מסוג זה בכל מקום, כמו למשל בפארק או גן ציבורי פתוח. אבל מתכננים של סביבת המשחק ומגרשי משחקים חייבים לקחת בחשבון את האלמנטים המאפיינים מגרש זה ולנסות במידת האפשר לשלבם בתכנון כל מגרש משחקים או סביבת משחק חינוכית.
מגרש המשחקים היצירתי המשלב בתוכו אלמנטים שונים מסביבות משחק שונות תואם להגדרת המשחק של אליס. כלומר, המשחק הוא ביטוי של הצורך של הפרט לחפש גירויים שיביאו לעוררות אופטימאלית. 

מושגים ועקרונות  בתכנון הסביבה ובעיצובה
מתכנני מגרשי משחקים וסביבות המשחק יכולים להיעזר במספר מושגים ועקרונות הקשורים בתכנון הסביבה ולעיצובה על מנת להגביר את איכות סביבת המשחק, הבטיחות וההיענות לצרכיו ההתפתחותיים של הילד המשחק (Aharoni, 1987, Frost & Klein, 1983, Moore, Goltsman & Iacofano, 1987).

להלן מספר מושגים המתוארים ומוסברים בקצרה. רבים ממושגים אלה ניתן למצוא בפירוט רב יותר בספרים מקצועיים המיועדים לאדריכלים ומתכנני גנים ומעט מהם ניתן למצוא בספרים המתמקדים בתכנון מגרשי משחקים לילדים. מושגים ועקרונות אלה ניתן ליישם בכל סוג של סביבה חינוכית והם לא מוגבלים למגרשי משחקים, כמו למשל: פינה ללימוד חשבון, פינה ללימוד תנועות עדינות-מניפולטיביות, פינת ציור, פינת מחשב וכיוצא בזה. להלן שמונה מושגים  לתכנון הסביבה:

1. גיוון  (Variety) – המגרש או סביבת המשחק צריכים להיות גורם מושך ועשיר בהתנסויות. גיוון של הפעילויות המוצעות כחלק מהמשחק, של הכלים, הצעצועים, המבנים, והפינות השונות יכול לתרום רבות להצלחת הסביבה. ככל שרבים הגיוונים, ההזדמנויות הן רבות יותר והילד ישחק לאורך זמן רב יותר עד שיגלה את כולן.

2. מורכבות (Complexity)- ככל שיש יותר חלקים לסביבת המשחק וככל שחלקים אלה משולבים בצורה מתוכננת יותר וכל שהסביבה יותר מגוונת המורכבות תהייה גדולה יותר ותתרום לילד לגלות וללמוד בהדרגתיות דרך המשחק עם השימוש בסביבה זאת. מכיוון שילדים גדלים ומתפתחים, סביבה כזאת שיש בה מורכבות, הם יגדלו עמה והיא תמשיך לשמשם לאורך זמן רב יותר. מגרש משחקים שיש בו רמות גובה שונות – יש בו מורכבות רבה וילד שבהדרגה גילה רמה אחת יהיה מוכן לגלות יותר מאוחר רמה שנייה, שלישית וכדו'.

3. מותאמות (Adaptability) – מושג זה מתייחס ליכולת של הילד לשנות את הסביבה בעצמו ולהיות מעורה באופן פעיל ואישי בה. מגרש או סביבה שיש בהם חלקים רבים ושונים פזורים בסביבה, כמו מריצה, סולם קטן, צעצועים, מגלשה חופשית שאפשר להזיזה ממקום למקום, או "חישוק" בדומה לכדור סל שאפשר על-ידי הילד להנמיכו או להגביהו במשיכת חבל קלה , יתרום וייתן יותר הזדמנויות למשחק וימשוך את הילד לשחק בחפצים השונים. צעצועים שהילד יכול להרכיב ולפרק בעצמו הם דוגמא טובה של מותאמות. מגרש ההרפתקאות עונה למושג המותאמות המתואר למעלה, כי בו "זרוקים" חפצים וחומרים שונים שהילד בונה ומפרק בעצמו.

4. חדשנות (Novelty)- ככל שהסביבה חדשה יותר, הילד יימשך יותר אליה ויוכל להעלות את ערנותו לקו האופטימאלי לפי אליס. ילדים ומבוגרים תמיד אוהבים דברים חדשים ומגלים בהם עניין רב בתחילה, אבל לאחר שכבר גילו אותם והתנסו בהם, העניין שלהם במשחק החדש מתחיל להיחלש. אם נוכל לשנות דברים בסביבה ולחדשה בדרכים שונות מפעם לפעם, אנו נעודד את הילד שימשיך להיות מגורה ולשחק עם הציוד או הסביבה. למשל מכונית ישנה שהוכנה במיוחד והוצבה במגרש המשחקים תאבד יותר מאוחר מהמשיכה שלה. אם אנו רוצים לעודד את הילד להמשיך לשחק ולהתעניין בה, נצטרך לערוך שינויים בסביבה, כמו צביעת המכונית, החלפת חלקים מסוימים בה, או אפילו העברתה למקום אחר במגרש.

5. המשכיות (Continuity) – דרכים, שבילים וגישות צריכים להיות חלק מהתכנון הכולל של הסביבה או מגרש המשחקים. שבילים למשל מחומרים כמו בטון, דשא, שביבי עץ או חומרים אחרים יכולים לסמן שבילים ודרכים שלפיהם הילדים יזרמו וינועו ממקום למקום ללא צפיפות, או התנגשויות ובחופשיות רבה. למשל אנו לא נתכנן שביל בדיוק לפני, או אחרי הנדנדה, כי  ילד או לא ינוע שם, או ינוע שם ויפגע מהנדנדה הנעה. שבילים צריכים להיות בכוונים שונים מסביב עצמים או אלה המובילים ומעודדים את הילד להגיע למשל לפינה להתבודדות, לפינת החי, שבילים המשמשים לרכיבה על תלת אופניים, או לפינה או לפעילות שאנו רוצים לעודד את הילדים להגיע אליה.

6. התפתחותי (Developmental) – המכשיר, מבנה, מתקן ומשחק או הסביבה צריכים להיות בנויים ומתוכננים להתאים לצרכים ההתפתחותיים של הילד, כמו הגובה, המשקל או גודל הגוף של הילד, גילו וצרכיו החברתיים, מוטוריים, פסיכולוגיים וקוגניטיביים. פינה הבנויה ומתוכננת לגילאי 6-3 שנים, לא מתאימה לילדים בגילאי 11-7 שנים. פינות לגילאים השונים צריכות להיות מופרדות ומתוכננות רק לגילאים אלה לפי צורכיהם ההתפתחותיים. מתקנים צריכים להיות בגודל  התואם לגודל הילד, כמו למשל המרחק בין  השלבים של  הסולם, עובי השלבים שהילד יוכל  בבטיחות ובנוחיות ללפף בידיו ואצבעותיו.

7. נגישות (Accessibility)-  כל סביבת משחק חייבת להיות נגישה לכל הילדים, כולל אלה עם צרכים מיוחדים. אפשר ורצוי תמיד למזג שבילים ודרכים לגישות לילד עם כסא גלגלים בתוך המגרש שהילד יוכל בקלות להגיע לשחק היכן שיחפוץ ובכוחות עצמו. השביל צריך להיות גישתי מהכביש או מהמקום שהילד מגיע. נגישות גם קשורה לגישה לשירותים ולשתיה של מים בקרבת מקום המשחק. נגישות מתייחסת גם לזמן ולאורך הזמן שהילדים יכולים באופן חופשי להשתמש בסביבה ככל שיחפצו (Moore, Golsman & Iacofano).

8. אתגרי  (Challenging)  -הסביבה צריכה להיות מושכת ומאתגרת לילד על מנת שיוכל להרגיש שהוא נמשך אליה ויש לו מטרה לשחק בסביבה המסוימת. ככל שהאתגר שהסביבה מעמידה הוא גדול יותר, כן ג המשיכה תהיה גדולה יותר.

רבים מהמושגים שתוארו למעלה, הם קשורים זה לזה ואם אחד מהם מתקיים, זה מחזק את האחר, כך  שצריך לראותם באופן גלובלי ולא רק בנפרד. אנו משתמשים בהם בהפרדה על מנת להקל בהסברתם ובהדגשת חשיבותם בתכנון ובעיצוב הסביבה החינוכית לילד.

בטיחות סביבת המשחק
נושא זה הוא החלק החשוב ביותר של עיצוב סביבת המשחק. הילד המשחק, לראשונה הוא בא או נמשך לסביבת המשחק מתוך רצון לשחק, ליהנות וללמוד. על מנת שהנאה ולמידה זאת תהיה מעשית ומושלמת, עלינו לחתור למנוע בכל מחיר כל פגיעות ופציעות אפשריות. על-ידי תכנון מראש, בחירת החומרים, הסביבה ועיצובה אנו יכולים למנוע בעיות רבות היכולות להתרחש בעתיד ( Hudson & Thompson, 2000,, מכון התקנים הישראלי, ח.ת.). הנה מספר נקודות בטיחותיות למחשבה המודגמות מסביבת מגרש המשחקים:

1. ניתן לבחור במודל, במיקומו או בחומרים שיהיו ראויים מבחינה בטיחותית – למשל ברזל מלופף הוא חם בקיץ וקר בחורף. שילוב של פלסטיק על ברזל יכול להיות יותר טוב. נצטרך להימנע מעץ שבו הילד יכול לבוא במגע ישיר וחתיכות עץ קטנות יכולות להיתקע בעורו. 
2. אנו יכולים לבחור במודל של מגרש משחקים הרצוי לגילו וגודלו של הילד או האוכלוסייה המשתמשת בו. 
3. יש למנוע הקמתו של מגרש משחקים הנמצא בסמוך לכביש הסואן בתנועה או שהגישה אליו היא  דרך כביש סואן.
4.  תחזוקה – צריך תמיד לבדוק ולוודא שהמגרש או הסביבה הם בצורה תקינה ויש לתקן כל מה שצריך תיקון באופן מיידי, למשל לאחר זמן מה הבטון שמכסה את הרגלים של העמודים של הנדנדה או הפלטפורמות נחשף ויש צורך לכסות זאת בעפר. החלקים הנעים בנדנדה תמיד נשחקים במהירות ויש לבדוק אותם מידי פעם ולהחליפם (Kalinowski & Bowler, 2000). יש לבצע בדיקה תקופתית מקיפה וכן בדיקה חזותית יומית של המגרש והמתקנים שבו, בפרט של אלה עם חלקים נעים המצויים בחיכוך מתמיד.
5. כיסוי/ריפוד – בארה"ב למעלה מ60%- של פציעות ותאונות במגרש המשחקים היו כתוצאה מנפילה על משטח קשיח. הדבר גם יתכן בישראל. אדמה מתחת לנדנדה למשל נהפכת לקשה מאוד לאחר שימוש רב ודחיסה חוזרת בה על-ידי הילדים. היכן שחומר מרפד מצוי, כמו שבבי עץ, אבני נחל, חול ועוד צריך לוודא שהחומר מצוי עדיין בעובי מקובל מתחת למכשיר או לסביבת המשחק ולמלאו כדרוש ומייד כשהחומרים המרפדים נדחקו הצידה מרוב שימוש (Macke & Henderson, 2000). החומרים המרפדים צריכים להיות בשכבה עבה מספיק כדי למנוע פגיעה  מנפילה תחת המתקנים. העובי המקובל של חומר ריפוד רך והמומלץ על ידי מכון התקנים הישראלי הוא לפחות 30 ס"מ, תלוי בסוג החומר.
6. דרגות שונות של קושי/הפרדה בין גילאים שונים – יש צורך לתכנן לכל קבוצת גיל מגרש משחקים העונה לצורכיהם. ילדים מבוגרים יותר למשל המשחקים במגרש משחקים המיועד לקבוצת גיל צעירה מגילם, ינסו למצוא אתגרים במגרש זה שיהוו סיכון בטיחותי, כמו למשל הליכה על המוט המחזיק ותומך בנדנדות. יש לתכנן מגרש או סביבת משחק המיועדת לגילאי 6-3 שנים ולגילאי 12-7 שנים בנפרד (Bowers & Gabbard, 2000 ).
7. הסרת דברים חדים וזוויות – ברגים בולטים, דברים חדים וגם זוויות שונות צריך להסירם ממגרש המשחקים. הם יכולים לגרום לילד להיתלות ולהיתפש בהם בבגדיו, דבר היכול לגרום לחנק ולמוות. ילד יכול להכניס את ראשו בזוית של שני צינורות, עמודים וכדו' וגם כאן הוא יכול להיחנק וחלילה למות.
8. הוספת שילוט – יש להציב בכל מגרש שלט עם כללים, מה מותר ומה אסור לעשות במגרש המשחקים.  שלט זה הוא לילדים שיכולים לקרוא, או שהורים של הילדים יוכלו לקרוא ולוודא שהחוקים והכללים נשמרים. יש לרשום כללים בקצרה ורק מספר קטן של הכללים החשובים ביותר.
9. למד את הילדים חוקי וכללי בטיחות – אפשר ללמד את הילדים בכללי בטיחות וזהירות בשימוש במגרש. בארה"ב קיימת תוכנית כזאת בכתב וציורים המיועדת לילדים בגיל הרך. גם בארץ מצויה תוכנית לימודים לבטיחות כללית כולל מגרש המשחקים (שפירא, התש"ן).
10. צמחים רעלים- המנע מצמחיה שילדים יכולים לאוכלה ושהיא רעילה (לימור, 1995). צמחים כמו אזדרכת מצויה, הרדוף הנחלים ולנטנה מצויה הם דוגמה של צמחים רעילים המצויים בהרבה מגרשי משחקים או בקרבתם ואף בגני ילדים.

בנוסף, הקורא יכול לעיין בלימור (1995) ובחוזר המנהל הכללי לפרטים נוספים הקשורים לאמצעי בטיחות ודרישות משרד החינוך בנושא זה. כמו כן ניתן לעיין בפרסומי מכון התקנים הישראלי.

הצעות לפינות שונות לסביבת המשחק
סביבת משחק טובה  נמדדת בעושרה, במספר הפעילויות המגוונות, מורכבותם וההתנסויות שהיא מעודדת ומציעה למשחק בה. ככל שתהיינה יותר פינות, כך תיוצרנה יותר הזדמנויות למשחק. גוון גם יעשיר את אפשרויות הבחירה של הילד ויעודד התבטאויות יצירתיות ואינדיווידואליות בתחומים שונים. להלן רשימה של פינות המוצעות למגרש היצירתי:

1. פעילות גופנית – פינה או מתקנים שיעודדו פעילות גופנית (נדנדה, סולם, מגלשה קרוסלה וכו'). כמו כן רצוי לכלול נדנדה העשויה מצמיג מכונית.
2. תיאטרון – פינה לתיאטרון ולמשחק, כמו במת עץ משולבת עם ארגז חול, או פלטפורמה שהיא חלק מהמתקן, או גבעת עפר מלאכותית המשמשת כמו אמפיתאטרון.
3. פינת חי – פינת חי עם בעלי חיים קטנים, גידול צמחים, פרחים ובריכה קטנה עם צמחיית מים ודגים.
4. מחסן – מחסן למשחקים וחומרים, הצמוד למגרש המשחקים עם נגישות לילד שיוכל להוציא ולהכניס ציוד וצעצועים מהמחסן בקלות ובמהירות כאוות נפשו.
5. פינה לציור ויצירה – פינה יצירתית לציור ויצירה ולעידוד פעילות מוטורית עדינה. לוח עם גיר לציור וחומרים שונים לגזירה ולהדבקה.
6. פרטיות – פינות או מקומות כמו כוכים שיעודדו התבדלות, מקום שקט או מקום מחבוא לקבוצה קטנה של ילדים.
7. מים וחול – מים וחול המצויים ביחד עם דלי וכלים למשחק עם חול ומים.
8. שבילים לכלי רכיבה ומשחק – שבילים לתלת-אופניים ולסקטים.
9. משטח קשה – משטח קשה למשחקי חצר, משחקי קלאס, דילוגים וכדרור.
10. כוכים – כוכים ופינות לבובות וצעצועים קטנים המעודדים משחק ודמיון.
11. פינה ירוקה – פינה עם דשא ועצים מצלים למשחק, להתבודדות ורגיעה.
12. גבעות ותלים – גבעה מלאכותית עם מנהרה מתחתיה המעודדת פעילות גופנית, התבודדות או שיתוף במשחק.
13. פינת ישיבה – פינה לישיבה עם שולחן וספסל למבוגרים ולילדים עצמם, מקום לפיקניק ולמשחקי שולחן.

סיכום
מבוסס על הידע שיש לנו בקשר לתכניהם ולמאפייניהם של סביבת המשחק ומגרש המשחקים, יש לראות במגרש המשחקים מחוץ לכיתה כסביבה חינוכית שהיא המשכה הטבעי של הסביבה הפנימית. אנו לא יכולים להסתכל על המגרש כמקום להתפרקות ולשחרור אנרגיה עודפת בלבד, או מקום לפעילות גופנית בלבד, אלא כאל מקום חינוכי מהמעלה הראשונה לפיתוח הכישורים של כל הילד בכל הרמות והתחומים. להלן קווי הנחייה לתכנון סביבת המשחק של הילד:

1. התחשבות במאפיינים ההתפתחותיים – בעיצוב של סביבת המשחק יש להתחשב במאפיינים ההתפתחותיים של הילד (קוגניטיביים, מוטורים, פסיכולוגיים וחברתיים).
2. יש להתחשב במטרות המשחק – מדוע הילד משחק וליישם אותם בתכנון ובעיצוב הסביבה.
3. התחשבות בחוות דעת של הילדים – עודד את הילדים לחוות את דעתם על איזה סביבה, או מה הם היו רוצים לראות בסביבת המשחק. סביבת שילדים תרמו לתכנונה ועיצובה תהייה יותר מושכת ומאתגרת. הילדים יכולים לעשות זאת על-ידי ציור של סביבה או מתקנים שהם רוצים לשחק בהם, או אם תוכל לשאול אותם שאלות לגבי מה היו רוצים לראות בסביבה ובמה הם אוהבים לשחק או להשתעשע. ניתן גם לצפות בהם במגרש המשחקים ולציין אלה מן המתקנים והפינות הם המושכים ביותר.
4. הפרדה של קבוצות גיל – חלק את המגרש לקבוצות גיל ועשה הפרדה גמורה בין קבוצות הגיל השונות.
5. בחירת מקום בטוח – מגרש צריך להיות מקום מוגדר ומוגן ומרוחק מתנועה סואנת. צריך שתהיה לילד גישה חופשית למגרש ורצוי בקרבת ביתו או כיתתו. כמו כן יש לקחת בחשבון שילדים בעלי צרכים מיוחדים יש להם זכות לשחק וצריך לאפשר להם גישה חופשית על-ידי תכנון המגרש או סביבת המשחק.
6. גיוון חומרי בנייה – השתמש במגוון ושילוב של חומרים בהתאם לצורך (עץ, פלסטיק, ברזל).
7. הוספת משחקי ילדים קלאסיים – הוסף משחקי מדרכה כמו קלאס, ומקום לפעילות יצירתית, לתנועה העדינה ולפיתוח הדמיון.
8. התייעצות בצוות רב-תחומי – התייעץ בקבוצות שונות של מומחים לתרום לפיתוח ותכנון הסביבה (מורים, פסיכולוגים, רופאי ילדים, ארכיטקטים, מתכנני גנים וכו').
9. הוספת ציוד חופשי – הוסף ציוד חופשי שהילד יכול להעבירו ממקום למקום, לפרקו ולהרכיבו או להתקינו בעצמו, דבר המרחיב את אפשרויות ומורכבות המשחק.
10. אחסון בקרבת סביבת המשחק – הכן מחסן קרוב מאד למגרש שיאוכסנו בו צעצועים וחומרים שאפשר באופן מיידי להוציאם ולהחזירם לתוכו על-ידי המשחקים עצמם.
11. מרחב למשחק ולפעילות – וודא שאין צפיפות יתר ושקיים מספיק מרחב לכל ילד.
12. הטמעת העקרונות והמושגים לעיצוב ולתכנון הסביבה – קח בחשבון את כל המושגים הקשורים לתכנון ועיצוב הסביבה ובדוק, אם הסביבה שאתה מתכנן אכן עונה למושגים אלה.
13. בטיחות…בטיחות….בטיחות… – בטיחות היא הדבר החשוב ביותר – וודא זאת על-ידי בחירה מתאימה של חומרים והמתקנים עצמם לפני הקנייה או התקנה. וודא שהמשטחים של מקום המשחק תמיד מכוסים בחומר בידוד רך שיגן מפני נפילות היכולות לגרום לפציעות קשות. בדיקה מתוכננת של מגרש המשחקים לתקינותו בכל יום הוא הדבר החשוב ביותר. כמו כן יש לוודא שלכל המתקנים והציוד יש תיקנה ממכון התקנים הישראלי.

לייעוץ ויצירת קשר : ד"ר חזי אהרוני  adv-p@013.net

רשימת מקורות
אהרוני, ח' (1997). תכנון, בניה והערכה של סביבת המשחק החינוכית: מהדו' ניסויית לקורס עיצוב הסביבה. גבעת ושינגטון: המכללה לחינוך.

בר-אלי, מ' (1998). עירור וביצוע: חידה בלתי-פתורה. בתנועה, ד' (4), 478-450.

האס, מ' (1984). ילדי הגן בחצר. תל אביב: אורנים, בית הספר לחינוך של התנועה הקיבוצית.

הויזינגה, י' (1984). האדם המשחק. ירושלים: מוסד ביאליק.

לימור, ד' (עורכת). (1995). חצר הגן: מדריך לגננת. ירושלים: מעלות.

מכון התקנים הישראלי (ח.ת.). בטיחות מתקני משחקים: זה לא משחק ילדים. מכון התקנים הישראלי.

שפירא, י' (התש"ן). בטיחות סביבתית בלמידה אינטגרטיבית: מדריך למורה ודפי עבודה לתלמיד לכיתות א'-ו'. ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט.

Aharoni, H. (1987). Evaluation, planning, design and construction of playgrounds. Future Focus,  9, (1), 26-30.

Bowers, L., & Gabbard, G. (2000). Risk  factor two:  Age-appropriate design of  safe 
playground. JOPERD, 71 (3), 23-25.

Bruya, L.D. (Ed.). (1988). Play spaces for children: A new beginning   improving our elementary school playgrounds. Reston, VA: American Alliance  for Health, Physical Education, Recreation and Dance.

Ellis, M.J. (1973). Why people play. Englewood Cliffs, NJ: Prentice Hall.

Frost, J.L., & Klein, B.L. (1983). Children’s play & playgrounds. Austin, TX:  Playscapes  International.

Hudson, S., & Thompson, D. (2000). How safe is your playground? – Part 1:              Introduction. JOPERD, 71 (3), 19.

Kalinowski, L.B., & Bowler, T. (2000). Risk factor four: Equipment and surfacing               maintenance on safe playgrounds. JOPERD, 71 (4), 20-24.

Levi, J. (1978). Play behavior. New York, NY: John Wiley & Sons.

Mack, M.G., & Henderson, W. (2000). How safe is your playground? – Part 2: Risk  factor three: Fall surfacing on safe playgrounds. JOPERD, 71 (4), 17-19.

Moore, R.C., Goltsman, S.M. & Iacofano, D.S. (Eds.). (1987). Play for all                     guidelines: Planing, design and management of outdoor play setting for all children. Berkeley, CA: MIG Communications.

Piaget, J. (1962). Play, dreams and imitation in childhood. New York: Norton.

Spodek, B., & Saracho, O.N. (1988). The challenged of educational play. In
Bergen, D. (Ed.). Play as a medium for learning and development: A handbook of the theory and practice. Portsmouth, NH: Heinemann.